פסק-דין בתיק עש"א 2926-07

א.      ערעור על החלטתה מיום 18.4.07 של ראש ההוצל"פ (כתוארה דאז) כב' הרשמת לימור בן שמן) בעניין חיוב בחוב הפסוק של החייב חן מרדכי מולי (להלן: " החייב").

ב.       העובדות העיקריות הצריכות לענייננו הן כדלהלן:

המשיב הינו הזוכה בתיק הוצל"פ 01-55346-04-4 שנפתח נגד החייב בשנת 2004. המערערת מס' 2 היא חברה שהוקמה ע"י החייב והייתה בבעלותו ובניהולו (להלן: " החברה").

בשנת 2004 מונתה המערערת מס' 2, הגב' תמר לוי, לשמש כמנהלת בחברה, ואף רכשה מניות בחברה (להלן: " הגב' לוי").

במסגרת תיק ההוצל"פ הוטלו עיקולים שונים על נכסי החייב ומשכורתו ובוצעו עיקולים אצל החברה. בתשובת החברה להודעות על העיקולים הודיעה החברה כי לחייב " אין יתרת זכות" בספרי החברה. זאת, למרות שהחייב קיבל משכורות מהחברה, כפי שקבעה רשמת ההוצל"פ, בסכום של כ-5,000 ש"ח לחודש, ולכאורה בניכוי הסכומים הפטורים מעיקול, עפ"י  חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן: " חוק הגנת השכר"), אמורה הייתה להיוותר יתרת לזוכה משכרו של החייב.

בשל תשובת החברה, הגיש המשיב לרשמת ההוצל"פ בקשה לחייב בחוב הפסוק של החייב את החברה ואת הגב' לוי. לאחר דיון בבקשה לרבות חקירות, החליטה רשמת ההוצל"פ לקבל את הבקשה והורתה על חיובה של החברה וחיובה של הגב' לוי בחוב הפסוק. רשמת ההוצל"פ קבעה כי " בנסיבות העניין מצאתי לנכון להורות על חיובה של צד ג' - החברה וכן על חיובה של נושאת המשרה, הגב' תמר לוי, מכוח הלכות הרמת המסך.

הנני סבורה כי בנסיבות העניין שהינן היוצאות דופן בחומרתן, צודק ונכון יהא להורות על הרמת מסך, כאשר הסתתרות מאחורי מסך ההתאגדות הביאה להפרת צו העיקול על ידי הגב' לוי. למעשה אופן התנהלותה של נושאת המשרה במסגרת החברה הביאה לסכל את כוונת הדין בדבר קיומם של צווי עיקול על ידי צדדי ג'...

צד ג' וכן גב' לוי לא העלו כל הצדק סביר, בהתאם לסעיף 47 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. מנגד אין מקום לחייב את צד ג' ואת הגב' תמר לוי בשכרו של החייב בסך של 5000 ש"ח ממועד הטלת העיקול לראשונה ועד היום, אלא מכוח סעיף 44(א) לחוק ניתן לחייב רק בשכרו של החייב הכלול במסגרת צווי העיקול, היינו לתקופה של שלושה חודשים בלבד לכל צו עיקול אשר הוטל".

החלטת רשמת ההוצל"פ זו היא מושא הערעור שבפניי.

ביום 22.3.2010 משלא התייצבה הגב' לוי, בפעם שנייה לדיון שנקבע בערעורה, נדחה הערעור על החלטת רשמת ההוצל"פ, כאמור.

לפיכך, הערעור שבפניי הוא ערעור החברה על החלטת רשמת ההוצל"פ כאמור.

ג.       עיקרי טענות הצדדים

לטענת החברה, לא זומנה לדיון בפני רשמת ההוצל"פ ולכן לא ניתן היה לחייבה בחוק הפסוק. לטענתה, זמן רב לפני מועד הדיון, מונתה הגב' חן, גרושתו של החייב (להלן: " הגב' חן"), למנהלת במקום הגב' לוי, כך שזימונה של החברה צריך היה להיעשות באמצעות הגב' חן. בהקשר זה, טענה החברה כי היא בחרה שלא להגיש בקשה לביטול החלטת רשמת הוצל"פ אלא ערעור, משום שהערעור הוגש ביחד עם ערעורה של הגב' לוי, אשר ההחלטה לחייב גם אותה בחוב הפסוק היא שגויה, כך לטענת החברה.

לטענת החברה החלטת רשמת ההוצל"פ שגויה גם לגופם של דברים. לטענת החברה בחודש דצמבר 2006 לא שימשה גב' לוי כמנהלת בחברה, ולכן לא ניתן היה לחייב אותה, או את החברה, בשכרו של החייב בסכום של 5,000 ש"ח, בגין צו העיקול שהוטל ביום 11.12.2006. כן טוענת החברה כי החייב סיים את עבודתו בחברה בחודש דצמבר 2006.

עוד טוענת החברה כי רשמת ההוצל"פ התעלמה בהחלטתה מהוראות חוק הגנת השכר, ולפיו הסכום שניתן היה לעקל משכרו של החייב, נכון למועד החלטת רשמת ההוצל"פ, עמד על סך 3,831 ש"ח, כך שניתן היה לחייב את החברה לכל היותר בסכום של 1,169 ש"ח לחודש.

לטענת המשיב, החייב נוהג להסתתר מאחורי חברות שונות ו'אנשי קש' שונים על מנת שלא לשלם את חובו לזוכה. המשיב טוען כי החברה ידעה על קיום הדיון בפני רשמת ההוצל"פ, וגם אם אכן לא קיבלה החברה זימון, כטענתה, צריכה הייתה להגיש בקשה לביטול החלטת רשמת ההוצל"פ במקום ערעור.

עוד טוען המשיב כי נפקא מינה מי שימש כמנהל בחברה בתקופה הרלוונטית, שכן ברור שהחייב קיבל בתקופה הרלוונטית משכורת מהחברה, ואף על פי כן השיבה החברה לצווי העיקול כי 'אין יתרת זכות לחייב'.

בנוסף טוען המשיב כי מאחר שהחייב עבד בחברה במשך 25 חודשים, מחודש דצמבר 2004 ועד חודש דצמבר 2006, היה על רשמת ההוצל"פ לחייב את המערערות בסכום חודשי בסך של 3,259 ש"ח לחודש, ובגין כל התקופה בסכום של 81,475 ש"ח. המשיב מבקש כי במסגרת הערעור אורה על חיוב החברה בסכום האמור.

ד.           דיון